דוד עדיקא

ב-2003 הציג דוד עדיקא את "מהגוני", סדרה בת אחד-עשר תצלומים של פסלוני עץ מאפריקה ששימשו חפצי נוי בסלון בית הוריו. את הפסלונים הביא אביו מאחת מנסיעותיו לאפריקה – פסלונים קטנים של חיות, עשויים עץ בהיר וצבועים בשחור, מזכרות לתיירים. עדיקא צילם אותם על משטח שחור מבריק בתאורה דרמתית, מתוך כוונה להדהד את המזנון הביתי, ואת הצילומים הדפיס בפורמט גדול, כך שפסלוני אפריקה לתיירים קיבלו ייצוג מונומנטלי ומפואר. הכותרת "מהגוני" הוסיפה והרעיפה עליהם את הילתו של העץ המשובח (שכלל אינו קשור אליהם) ורמזה גם על משחק מילים: מה גוֹני? השאלה שהפנה עדיקא – הן ביחס לפסלים והן ביחס לעצמו – הציעה קישור, ראשון מסוגו באמנות הישראלית, בין השחור האפריקאי לשחוֹרוּת היחסית של המזרחיים בישראל, ואגב כך הסיטה את השיח הפוסט-קולוניאליסטי להקשר העדתי המקומי.

הסדרה "אפריקנה" ממשיכה את עיסוקו המתמשך של עדיקא בחפצים כמוליכי זהות, ובטבע דומם  כהמשכו או כתחליפו של הגוף כמהות פוליטית. בלב הצילומים החדשים עומדים כלי חרס מעוטרים בזיגוג שנוצרו בארץ בשנות החמישים, השישים והשבעים על ידי חברות כמו נעמן, לפיד, פל קרמיק ובית היוצר, במסגרת הניסיון לברוא שפה חומרית ישראלית אותנטית. עם השנים סר חינם של הכלים, המוכרים תחת כותרת העל "ישראליאנה", בין השאר בגלל הזיהוי שלהם עם ארכיאולוגיה, אידיאולוגיה ואדמת המקום, וגם בשל שינויי טעם. היום ניתן למצוא אותם בשוקי הפשפשים – בדרך כלל פגומים ומעט שבורים – שם עדיקא רוכש אותם, ובונה לו אוסף של ישראליאנה בצבעי אדמה ועם אסתטיקה המזוהה עם רוח המודרניזם של העשורים הראשונים של המדינה. כאשר הוא מצלם אותם על רקע משטחי עץ צבועים בצבעים משלימים, הוא מחלץ מכלי החרס דווקא את שכבות ההשפעה האפריקאית, שעד כה לא הוארו וכלל לא נרשמו בתודעה: הצורות, הצבעים, העיצוב. הוא מצלם את הכלים ביחידים, בזוגות ובקבוצות, ודי בשינוי קל של התפיסה כדי להפוך אותם לדיוקנאות סטודיו מבוימים.

עדיקא עושה כאן מהלך כפול: הוא מציג את ההיבט הפורמליסטי שהוצג בתערוכת "'פרימיטיביזם' באמנות המאה העשרים. הזיקה בין המודרני והשבטי" ומספח אליו את תובנות השיח הפוסט-קולוניאליסטי. מהצילומים עולה כיצד הזהות הישראלית החדשה, המודרנית-מערבית, אימצה, לא בהכרח במודע, אסתטיקה אפריקאית – שורשיות אותנטית אקזוטית במסווה של מודרניזם.