פיטר הוגו

פיטר הוּגוֹ מצלם ברחבי אפריקה אנשים ונופים המשקפים פנים שונות של היבשת: קהילות הפועלות בשולי החברה, מסורות הממשיכות להתקיים בגלגולים שונים, תוצאות הרסניות של מלחמה ושל טכנולוגיה. כצלם הוא נושא על עצמו כמעט ככתב אישום את עובדת היותו אדם לבן שנולד וחי באפריקה ולפיכך תוצר של הקולוניאליזם. זר בעל-כורחו במקום שבו נולד.

סדרות הדיוקנאות שלו כוללות צילומי עיוורים, לבקנים, קורבנות איידס בתוך ארונות קבורה או שחקנים מתעשיית הקולנוע נוֹליווּד בניגריה. ב-2004 צילם ברואנדה נופים שעדיין הכילו – עשור לאחר רצח העם – עקבות של ההרג ההמוני, וב-2011 צילם בגאנה נוף פוסט-אפוקליפטי, רעיל ומסוכן – אתר אשפה הנחשב לבית הקברות הגדול בעולם למחשבים. הסדרה "הצבוֹעים ואנשים אחרים" צולמה בניגריה במהלך 2005-2007 ובמרכזה חבורה של "מאמני צבועים" (Gadawan Kura), אנשים העוברים ממקום למקום עם צבוֹעים וחיות אחרות, ומקיימים איתם הופעות בפני קהל, כמו קרקס נודד. הקבוצה שהוּגוֹ מצלם מורכבת ממספר גברים וילדה אחת, בתו של אחד מהם, והחיות שאיתם: צבוֹעים, קופי בבוּן ונחשים.

הם מתפרנסים גם ממכירת מרקחות שהם רוקחים מעשבים ומאבקות, ואשר נועדו, קודם כל, לשימוש עצמי. מרקחות אלה נועדו לחסן מפני נשיכות של חיות מכל הסוגים, וגם להגן מפני האיוּם הקמאי-מאגי שמא יהפכו לחיות. הצילומים אכן חושפים סימביוזה לא-צפויה בין האנשים ובעלי החיים שאיתם ודו-קיום שחורג מההבחנות שבין שולט לנשלט: כותרות הצילומים של הוּגוֹ כוללות את שמות האנשים ובעלי החיים באופן שוויוני; השמלה המשובצת של הילדה מתמזגת בעורו של הצבוֹע; לחצאיות הארוכות והצבעוניות שהגברים לובשים – כמו לצמידים שהם עונדים על קרסולי הרגליים כקמיעות נגד תקיפת החיות – יש נוכחות חומרית דומה לזו של מחסומי הפה של הצבועים. כל פרט מדגיש את ההיברידיות של אדם-חיה, את המשיכה-רתיעה ביחס לחיה.

המסעות שהם מקיימים כדי לתפוש צבוֹעים הם טקסים לכל דבר, המלווים בשירה ולפידים, ומרבית הגברים עוסקים בכך מאז ילדותם. מדובר במקצוע שעובר במשפחה מדור לדור. "מאמני הצבועים" משמרים מסורת של וודו שגם באפריקה עשויה להיתקל בהתנגדות אך ברוב המקומות מתקבלת כחלק מהסדר התרבותי-כלכלי שבו אנִימיזם ומחשבים מתקיימים אלה לצד אלה, ללא שיפוטיות וללא הבחנה בין גבוה לנמוך, בין תרבות לטבע.