זוולטו מטטואה

זוולטו מטטואה למד אמנות באוניברסיטת קייפטאון באישור מיוחד, בתקופה שהלימודים במקום היו ללבנים בלבד. הוא החל את דרכו כצייר ובהמשך פנה לצילום, ונחשב לאחד הבולטים בדור של צלמים שמאז ביטול האפרטהייד ב-1994 מתעדים בצורות שונות ומנקודות מבט שונות את דרום אפריקה החדשה, בתהליכי שינוי.

במובנים מסוימים הצילומים שלו מתקיימים בתוך מסורת ידועה של צילום דיוקנאות בה המצולמים מישירים מבט אל המצלמה, מוּדעים לנוכחותה ומקיימים יחסי הדדיות עם הצלם. בין אם אלה נשים לצד תיבות הנדוניה שלהן, קוטפים במטעי קני סוכר, מהגרי עבודה בחדריהם או נערים על רקע אתרי זבל – כל המצולמים זוכים למעמד של אינדיבידואלים מעוררי כבוד, ללא קשר למידת העוני והעליבות של תנאי חייהם. דיוקנותיהם מעלים שאלות פסיכולוגיות ומגדריות ולא רק מעמדיות.

סדרת "האמיצים" עוקבת אחרי נערים ובחורים צעירים השייכים לכנסייה הבפטיסטית של נצרת (Nazareth Baptist Church), כנסייה שנוסדה ב-1910 על ידי אייזאיה שמבה (Isaiah Shembe), איש דת שהכריז על עצמו נביא. מאמיניו הראשונים של שמבה היו מקרב קהילת המהגרים, העניים המרודים מבני הזולו, אבל עד מותו ב-1935, הכנסייה הבפטיסטית של נצרת נחשבה לכנסייה הגדולה ביותר שנוסדה באפריקה. אחרי מותו הכנסייה התפצלה בין בניו וממשיכיו.

פעמיים בשנה נשלחים ילדים ונערים בגילאים שש עד עשרים לחיק הטבע לתקופה של חודש, במהלכה הם עוברים מעין טקס מעבר מתמשך מנעורים לבגרות (שבו הם לומדים בין השאר, לבשל). הם לובשים את מדי הכנסייה הכוללים חצאיות קפלים משובצות, חולצות לבנות מכופתרות, עניבות, נעלי ספורט, גרבי כדורגל וקישוטי ראש. השעטנז הלא שגרתי בין פרטי לבוש נשיים וגבריים הלקוחים מעולמות שונים של אופנה ותרבות יוצרים מראה מיוחד במינו, שהיברידיות היא איכותו העיקרית: גברי-נשי, חגיגי-יומיומי, אפריקאי-מערבי.

חודש ההתבודדות בטבע מתקיים לא רחוק מדרבן, עיר הולדתו של מטטואה, ובכל זאת נדרש זמן רב עד שזכה באמונם של הנערים והם אפשרו לו לצלם אותם. הוא אכן מתבונן בהם מבחוץ, שייך ולא-שייך, ואגב כך מאיר את אחד המאפיינים העיקריים של הצילום באפריקה: נדמה שכל מה שניצב מול מצלמה מוּעד להפוך לאקזוטי, שעצם מעשה הצילום, המערבי במהותו, מכיל בתוכו יסוד קולוניאליסטי, אפילו אם את המצלמה מחזיק אפריקאי שחור בן המקום. הגבולות בין זר למקומי, אקזוטי ושגרתי, נמסים; לצילום באפריקה בעידן הפוסט-קולוניאליסטי יש חוקיות משלו.

הבהרה

ביום חמישי, 16 במרס 2017, הורשע זוולטו מטטוטאה בבית דין בקייפטאון, דרום אפריקה, באשמת רצח. בית המשפט מצא אותו אשם ברצח נוקופילה קומאלו, אישה צעירה שעסקה בזנות, באפריל 2013.

לאור ההרשעה מצא עצמו המוזיאון בפני שאלה מוסרית ועקרונית: האם ניתן להפריד בין היצירה ובין היוצר? והשאלות הנובעות מכך: מה דינן של העבודות המוצגות בתערוכה, עכשיו כשהאיש שיצר אותן הוכרז רוצח? האם אין בהשארת העבודות על הקיר משום תמיכה באמן הרוצח? האם יש להסיר את התצלומים מהקיר ואגב כך לטעון שאין להפריד בין יצירתו של אמן לבין הביוגרפיה שלו? והאם אין באקט שכזה משום צדקנות ומירוק קל של המצפון?

זוהי אחת ההחלטות הקשות והמורכבות שניצבו בפני המוזיאון בשנים האחרונות. למרות  הרתיעה העמוקה ממעשה הפשע של מטטוטאה, החלטנו להשאיר את התצלומים על הקיר עד לסיום התערוכה אך ליידע את קהל המבקרים בדבר הנסיבות החריגות שנילוו אליהם.

המוזיאון מבקש לנצל את ההזדמנות, שנוצרה מתוך המצב חסר התקדים, כדי להעלות דיון ציבורי סביב שאלות מוסריות, שהן אכן פתוחות וכלל לא חד-משמעיות. האתיקה של האמנות עומדת כאן לדיון, תוך בחינה משמעותית של היחס בין יצירה ליוצר. במקביל החלטנו לקיים במוזיאון סימפוזיון שיעסוק בשאלות המורכבות העולות ממקרה זה.

אנו תקווה שקהל הצופים יקבל בהבנה את ההחלטה, ויצרף את התהייה המוסרית לסך הסוגיות הפוליטיות והאחרות העולות מתוך התערוכה.