ברביזון החדש – אולגה קונדינה

קבוצת ברביזון החדש נוסדה ב-2010 על ידי חמש ציירות, ילידות ברית המועצות לשעבר, שחיות ופועלות בישראל. שמה של הקבוצה מתייחס לקבוצת ברביזון שפעלה בצרפת במאה ה-19 וחרתה על דגלה עקרונות של ציור מתוך התבוננות, מחוץ לסטודיו, תוך חיבור בין ריאליזם ציורי למבט נוקב במציאות החברתית. כשחברות ברביזון החדש מאמצות בעשור השני של המאה ה-21 את השם ואת האופי המניפסטי של קבוצת ברביזון ההיסטורית ומעלות על נס ציור מתוך התבוננות, יש לפעולה שלהן אפקט מבלבל: מחווה כפשוטה, או עמדה ביקורתית שעושה שימוש מתוחכם במחווה? שמרנות או חתרנות?

ההקשר האפריקאי מחולל סביב הפעולה האמנותית שלהן מעגלי התייחסות נוספים: לא רק חזרה לציור מסורתי אירופי, ולא רק התרסה כנגד האמנות המושגית העכשווית הישראלית, אלא גם זיקה לציור לא-מערבי עכשווי המולידה שיח חדש ומבהירה מכיוון אחר את קריסתן של מערכות הכוח הישנות. השוליים לשעבר של עולם האמנות (ישראל, אפריקה, ברית המועצות) יכולים להידבר ביניהם ללא תיווך של מרכז כלשהו. לצד ציוריו של שרי סמבה, למשל, מאפשרים הציורים של חברות ברביזון החדש לראות את גלגוליו של הציור המערבי במרחב הקולוניאלי, ואת האופן שבו הוא צובר השפעות מקומיות וסופח אליו מקורות השראה שונים ומקבל אפיונים חדשים. הפוליטיות של הקבוצה מתבהרת מאליה מעצם יציאתן של האמניות לצייר יחד באיזור נווה שאנן והתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, המהווים את לב "אפריקה הקטנה" בתל אביב, וכן במתקן חולות בנגב, לשם נשלחים אפריקאים שמעמדם החוקי אינו ברור. כמי שחוו על בשרן חוויות הגירה, טלטלות של זהות ותחושות שוֹנוּת וחוסר שייכות, מתבוננות חברות ברביזון החדש באוכלוסייה האפריקאית דרך פריזמה ציורית של הישרת מבט, והמבט הזה מאפשר אמפתיה שאין בה התנשאות או זחיחות.

אפריקה בישראל מוצגת בציור שלהן כהוויה מורכבת, שיש לה פנים שונות, לא חד-משמעיות. המבט נע מהתבוננות מרחוק על דמויות חסרות פנים עד למבט מקרוב על דמות בעלת שם וזהות. דמות כזאת היא לוסי, אשר צוירה לא אחת על ידי חברות ברביזון החדש. בציור של נטליה זורבוב היא שרועה על הספה ורואים רק את חלק גופה העליון, אבל העין מדמיינת  בקלות את המשכו על פי כל תנוחות ונוס, אולימפיה, המאיה הערומה, ויתר הנשים השרועות על ספה בתולדות הציור. עם זאת, לוסי היא לחלוטין מי שהיא – אישה אפריקאית בתל אביב, קורנת וצבעונית. הסצנה נדמית ביתית, ומהכותרת לוסי מאוהבת עולה אינטימיות של חברוּת בין נשים, אלא שמאחורי ראשה צצים שלושה גברים מכים גבר אחר, עד זוב דם. זוהי פרפראזה של זורבוב על קטע מתוך יום שישי בשיכונים, ציור של צ'רקסקי-נאדי אשר היה תלוי על קיר הסטודיו שלה כשחברות הקבוצה נאספו שם לצייר את לוסי. בציור של צ'רקסקי-נאדי מתוארת סצנה מדכאת של רחוב ישראלי אלים וגזעני, שבו שלושה גברים בהירי עור מתנפלים בסכין ובאלה על שני גברים כהי עור.

אלימות כבושה יותר, אך לא פחות חסרת פשר, מחלחלת גם לציור אחר של נטליה זורבוב, שוב בעקיפין, דרך דמותו של גבר אפריקאי במשרדי הביטוח הלאומי: כל אימת הביורוקרטיה על כתפיו, גבו הוא גוש צבע כבד וכהה המעיק על משטח הציור כולו. בניגוד ללוסי הוא אנונימי, והאנונימיות מועצמת לנוכח ריבוי המספרים בציור – מספרי הדלפקים, או המספר המופיע על מסך גבוה ומורה על התור לפקיד (941), והופך לתחליף שם מנוכר. במשרד הביטוח הלאומי מתכווצת הווייתו של כל איש, אבל בוודאי זו של מהגר שחור מאפריקה, למרות גודל גופו.

זויה צ'רקסקי-נאדי מציירת את שדרות רוטשילד ואת גינת לוינסקי כשני קצוות של תל אביב, לא מאוד רחוקים זה מזה גיאוגרפית, אבל מייצגים את המרחק המטפורי שבין העיר הלבנה והעיר השחורה. בגינת לוינסקי, המסמלת את מרכז חיי הקהילה האפריקאית בתל אביב, פוסעים איש ואישה כהי עור בין דקלים ומדשאות, נערים משחקים במגרש המשחקים, וברקע מבנים המייצגים שכבות אדריכליות וסוציו-אקונומיות של העיר. נדמה שהעיר עוטפת אותם, ששגרת חייהם מלופפת בשגרה העירונית. בשדרות רוטשילד האווירה שונה – גבר אפריקאי פוסע לבדו באמצע השדרה, באפוד צהוב של עובד ניקיון ועם שקית זבל כחולה בידו. הפריחה הסגולה המרהיבה של השדרה מבליטה את בדידותו ואת אי-שייכותו.

דמות של מנקָה מופיעה גם בציור של אנה לוקשבסקי – היא מתוארת מגבה, עומדת ליד קיר אריחים לבנים וצהובים ובידה סמרטוט אדום. גריד המשבצות המהווה את הקיר, עם כתמי האדום החוזרים על עצמם בסמרטוט, בדלי ובצינור, כמעט מפקיעים מהציור את הסיפוריות שלו עד שהוא הופך למשטח של צורות וצבעים, שמזמין לראות בו מעין קומפוזיציה מופשטת. כשהערכים הציוריים חוזרים להיות מנקָה אפריקאית על רקע קיר אריחים בעל אסתטיקה מודרניסטית דהויה, בדידותה של הדמות מועצמת.

אצל לוקשבסקי ניתן לראות שוב את השניוּת בתיאור האפריקאים בתל אביב, על הטווח בין ניכור, שייכות וקבלה. בציור שנקרא השכנים מתוארים שני גברים במרפסת ביתם – אחד נשען על המעקה ומדבר בטלפון, השני יושב על כסא, כביסה תלויה על חוט מאולתר שנמתח בין הקירות. העצים מקיפים את המרפסת, והשכנים (חמימות זורמת מהכותרת לבדה) נטמעים ברחוב, כאילו היו חלק טבעי מההוויה העירונית, הפסטורלית בדרכה.

הציורים של אולגה קונדינה מסמנים את הטריטוריה האפריקאית בתל אביב: ציוריה נושאים שמות של רחוב (חכמי ישראל) או שכונה (שפירא) בתל אביב, ומתארים מוסדות מרכזיים של הקהילה – מספרת נשים ברחוב סלמה ומועדון גברים בנווה שאנן. הדמויות מצוירות בדרך כלל מרחוק, ללא תווי פנים, הנשים במספרה מוסתרות על ידי חלון ראווה וכיתובים אדומים באמהרית, הגברים נבלעים בבית הקפה, בין מסכי הטלוויזיה. לכל ציור יש נושא משלו, אך הדגש על ערכים פורמליסטיים מנסח כל פעם מחדש את הכוח של הציור, ואת הבעייתיות שלו: לספר סיפור, או להיות ציור. בשפירא שני הגברים הנושאים מזרן אדום על רקע לבן עכור מייצרים סצנה משונה, כמעט סוריאליסטית, המותחת את הנראה לעין עד סף הקוהרנטיות. לצורות האדומות במספרה יש חיים משלהן, ולסירוגין הן מתנתקות מהייצוגים שבתוכם הן כלואות, וחוזרות אליהם – חוזרות להיות חלון ראווה ואותיות בשפה זרה. כך שככל שהציור קשוב יותר לענייניו הפנימיים, הדמויות האפריקאיות מקבלות תפקיד כפול: היותן הגיבורים של שגרת חיי המהגר בתל אביב, והיותן הגיבורים בדרמה של הציור.

הרישומים של אסיה לוקין מצוירים ביד מהירה וקלה: אם וילד; גברים משוחחים ברחוב; סצנת בית קפה. הם עשויים להזכיר רישומי ז'אנר קלאסיים של ציירים אוריינטליסטים בצפון אפריקה או בארץ ישראל, ולכן אולי מציפים יותר מכל את מורכבות העמדה של ברביזון החדש: מי מצייר ומי מצויר, מי מחזיק בכוח לייצר דימויים ומי מושא ההתבוננות, האם סגנון ציורי יכול להציל מכשל מוסרי, או שמא ביוגרפיה יכולה להציל מכשל מוסרי, והאם בכלל ציור יכול לשאת עניינים של מוסר. גוף הציורים האפריקאיים של ברביזון החדש מעורר את כל השאלות האלה, נוגע בכדור האש הלוהט הזה, אך מבלי לאבד את החיוניות של הציור. הוא מצטרף לדיון על כוח (באמנות, ובעולם האמנות) תוך הנכחה של צדדיות לסוגיה (באמנות, בעולם האמנות, ובעולם עצמו).